The life aquatic with steve zissou – 2004 – trailer
מסרטיו של הבמאי האהוב ווס אנדרסון , שיצר הרבה קומדיות הזויות אחרות .
הקאסט כולל כמה מהשחקנים האהובים עליי – ביל מארי, קייט בלאנשט, גף גולדבלום, אואן ווילסון ועוד.
הסרט מספר על קורותיהם של צוות מדענים שמצלמים סרטים דוקומנטריים בסגנון נשיונל ג'יאגרפי'ק . הם משייטים במיימי האוקינוס במסעות מחקר שונים. למעשה תהילתם חלפה עברה, והם הזדקנו והתעייפו מאז ימי הזוהר של סרטי הטבע בשנות ה70. בהנהגת הקפטיין המפוקפק, אך היהיר, סטיב זיסו (ביל מארי) הם בעצם רק מחפשים אקשן והמיקוד במחקר המדעי כבר מזמן אבד. במסעם האחרון, נהרג או יותר נכון נטרף באכזריות ע"י כריש מזן נכחד, חברו הטוב ביותר של קפטן זיסו, אסטבאן. סטיב מחליט לצאת למסע אחרון למצוא את הכריש הנדיר או כפי שהוא מגדיר את מטרת המסע בפתיחה הגאונית של הסרט. "אני יוצא למסע למצוא את הכריש שטרף את החבר שלי ולהרוג אותו, אני לא יודע איך עדיין, אולי עם דינמיט". וכשהוא נשאל מהי בעצם הסיבה להרוג כריש מזן נכחד הוא משיב בפשטות – "נקמה".
העלילה מסתבכת כאל המסע מצטרף בנו המשוער של סטיב, נד (אואן ווילסון)  סטיב שכיאה לקפטיין בגילו המתקדם השאיר אשה מחכה בכל נמל, מתקשה לקבל את בנו האובד, ובמיוחד מתקשה להתמודד עם רגשותיו בצורה מעוררת רחמים.
וזאת באמת רק ההתחלה. הסרט מתאפיין בנקיון אמנותי אסטטי והומור שחור חד כתער. העולם שיוצר ווס אנדרסון בלייף אקוואטיק מרגיש הזוי ומגוחך בצורה כל כך אנושית. כשמביטים על מה שהולך שם מקרוב זה עצוב ומעורר רחמים וכשמביטים מרחוק זה מצחיק בצורה מטורפת כמו שקומדיה טובה צריכה להיות. מומלץ.

I'm Not There – 2007 – trailer
אולי רבים ראו את הסרט הזה אבל בכל זאת.  גם סרט שכולל שחקנים רבים ומעולים כגון הית' לדג'ר, קריסטיאן בייל, קייט בלנשט ועוד רבים. הסרט נוגע בחייו ופועלו של בוב דילן. מי שלא מכיר את דילן, אמממ כדאי לו לקחת את עצמו בידיים ולהכיר את אחת הדמויות הכי בולטות בעולם התרבות במאה השנים האחרונות, דמותו וחייו הן חידה בפני עצמה וגם שיריו נוגעים במציאות ומתרחקים ממנה, האמת תמיד נשארת מסתורית, אבל תמיד יש  איזשהו קסם, שמושך אותך פנימה, ואתה פשוט מאמין לבנאדם הזה. כשהוא נאיבי, וכשהוא ציני אולי מוצא את עצמך בתוך מה שהוא אומר אפילו שלפעמים אין לך מושג על מה לעזאזל הוא מדבר הקסם הזה הוא מה שעושה את השירים שלו חזקים יותר ממושגים גשמיים, יותר מהגדרות, שהלא נתפס הוא הסקס אפיל של כל העניין,
ובכן אחרי ההקדמה הזאת, …. הסרט מנסה לתפוס את ההרגשה הזאת, ובאופן גאוני לשם כך מגולם דילן עצמו על ידי כמה שחקנים שונים, שהם הוא בפרקים שונים של חייו, וכל אחד מהם הוא צד אחר באופיו ובתפיסת עולמו. לכל אחת מן הדמויות עולם אחר לחלוטין והיא קיימת בתקופה אחרת בהיסטוריה בסופו של דבר אתה רואה את האישיות הזאת מזוויות שונות שהן אנשים נפרדים, ותקופות שונות בהיסטוריה שלנו, שהיא והם דילן.
למי שמכיר אותו זה תענוג. למי שלא מכיר אותו זה יגרום לו לרצות להכיר. בקיצור סרט מאוד מאוד מיוחד. קייט בלנשט בתפקיד דילן זה משהו שכדאי מאוד לראות סרט לא קליל אבל מאוד מאוד מגניב.

Contact - 1997 – trailer
למי שעדיין מגניב אותו מדע בדיוני. כן זה על קשר עם עולמות אחרים וכן זה על יצורים מכוכב אחר. אבל מה שאהבתי בסרט הזה זאת הגישה המאוד מאוד אנושית ורגשית שבה העניין מוצג.
הכל סביב הכמיהה הזאת לקשר… הרצון לדעת שאנחנו לא לבד, ולא ממקום של סקרנות
אלא באמת לדעת שאתה לא לבד בעולם ושהיקום הוא יותר גדול ומופלא ממה שאפשר לתאר.
לדעתי הסרט עושה את זה בצורה מדהימה. יש רגעים קיטשיים במקצת לא אכחיש, אבל זה לא פוגע באמינות של הסיפור. ואני בהיתי במסך במתח במשך כל הסרט אז בקיצור זה שווה את זה

תהנו

היום הלכתי ברחוב בן יהודה, להוציא כסף. על יד הכספומט ישבה קבצנית , די צעירה, מטונפת, בלי שיניים. היא צרחה וקיללה לכל עבר. אני מוציאה כסף. וה"הגיגים" שלה הולכים ומחמירים, אני לא ממש מאמינה למה שאני שומעת מהצד. הוצאתי כסף. התישבתי על ידה הבאתי לה שטר של עשרים. הוצאתי עט ופתק שהיה לי בתיק. "עכשיו תגידי לי כל מה שאת חושבת". כתבתי הכל. והלכתי. רציתי להגיד לה שמגיע לה יותר מ20 שקלים על מה שלקחתי ממנה הרגע אבל לא היה אומץ.
זו מן טיוטה, אבל כבר שרתי חצי מזה היום עם הגיטרה:

נתתי לה 20 שקל בשטר והיא לא יודעת מה לעשות, עם שטרות, בין כל עשרות האגורות‬
נתתי לה 20 שקל בשטר והיא יושבת וצורחת לאוויר, אבל אם יש פה איזהשהו אויר זו בטח האישה הזאת.‬
יושבת וצורחת

תביאו לי תכסף שלכם תביאו לי כסף‬ אין לי כסף
יש לכם כסף יא זונות תביאו לי כסף
תעופו לי מהפנים‬ תביאו לי כסף
אין לי בית‬ אין לי שיניים אין לי גג
כולכם זונות אנלא מפחדת
ישראל שלי‬ ואני מזיינת אותה
ישראל שלי ואני מזיינת אותה בתחת

נתתי לה 20 שקל בשטר. ואני חושבת. על טפל ועל עיקר

אני חושבת
שיש לי את כל הסיבות
בעולם‬
להיות מאושרת
אז איך זה קורה
שאני עוד לא שם‬

נתתי לה 20 שקל בשטר. מה היא חושבת. כשהיא יושבת. על יד כספומט. כספומט זה לשטרות .
נתתי לה 20 שקל בשטר. מה היא חושבת. כשהיא יושבת. על יד כספומט. כספומט זה לשטרות ומי יזרוק עליך שטר.

כולכם זונות תביאו לי כסף תעופו לי מהפנים
אני לא צריכה אף אחד אני לא מפחדת
אני יכולה להסתובב ברחובות בארבע בבוקר ואני לא מפחדת‬
כי יש לי ביצים אני לא צריכה גברים
אני שמה זין על גברים כי יש לי ביצים‬
כי אני גבר אני לא אישה
אני לא צריכה גברים אני שמה זין על גברים
אני לא צריכה גבר‬ אני לא צריכה אף אחד‬
רק את הכסף שלכם ולהביא ביד‬
כסף. להביא ביד

נתתי לה 20 שקל בשטר, וגנבתי לה את כל המילים והקללות
נתתי לה 20 שקל בשטר והמשכתי להתעסק בשטויות.
איך אני מעיזה.

אני חושבת
שיש לי את כל הסיבות
בעולם‬
להיות מאושרת
איך אני מעיזה
עדיין לא להיות שם

יש איזו נקודה פיקטיבית שאנחנו רצים אליה וחושבים שכשנגיע נוכל להישען אחורה, להדליק סיגריה, ולהגיד- אוקיי. עשיתי את זה. עכשיו אפשר לנוח.
אני מהרהרת על הצלחה. ועל המירוץ הזה שהוא ככ רועש ומבולגן, ואני שוכחת לפעמים מה בעצם חשוב ומה אני רוצה. כי תמיד אנחנו ככ עסוקים בלהגיע ל….אנשהוא.. הזה.

אתם יודעים, יש איזה דיבור משעשע שעולה, סביב השאלה הכי שכיחה בשבועיים האחרונים- "יש הגבלת גיל להופעה ??" רגע של רצינות טהורה- וואו. כשאני הייתי בת 13, וגם בת 15, וגם בת 16, שמעתי את הבקסטריט בויז . (ברגעים אלו, מאזינה לליידי גאגא ועושה תנועות מוזרות על הכיסא). אל תטעו לחשוב שאני עושה השוואות של – מה יותר טוב (טוב נו. אולי קצת) , אני עושה השוואות של קליל ואכיל אל מול פחות קליל ופחות אכיל. מה שנקרא- אהבה ממבט ראשון אל מול אהבה ממבט שלישי/רביעי/…./שבע עשרה. נגיד נסטי אפרסק. נסטי אפרסק זה ממש טעים. ממש ממש טעים. על השלוק הראשון הוא ממש טעים. תמיד מרענן. תמיד מתוק. תמיד אני ארצה לשתות נסטי אפרסק. לאחרונה גיליתי את מיץ הגויאבות. אין מה להגיד- הוא מיץ פחות פופלארי. הוא לא פשוט בפה. המרקם שלו מוזר. הוא נראה כמו שפיך. הוא לא נמצא בכל סופר, האריזה שלו קצת מסורבלת. מיץ גויאבות. אני בת 22 ויש דברים שלמדתי לאהוב רק השנה- חציל, בטטה, תאנה. ומיץ גויאבות. אל ההופעות האחרונות הגיעו חבר'ה ממש צעירים, חלקם שרים איתנו חצי מההופעה. פאקין איי.זה מרגש. הייתם יכולים עכשיו לשתות נסטי אפרסק, אבל העדפתם לבוא לאיזו הופעה מיוזעת ורועשת ולא הכי פוליטקלי קורקט במועדון אפלולי.

הלכתם על החציל.
אני מהרהרת על הצלחה.
מה זאת ההצלחה הזאת, אין לי תשובה.
אבל אני יודעת למה אני פה.
בשביל מי שמחפש תאנה. או חציל.

(נכתב בעודי שותה נסטי אפרסק ואוכלת פיצה)

היי לכולם
רציתי להודות לכל מי שהיה בהופעה בקארסון אתמול, ובכלל לכל מי שמלווה אותנו בתקופה האחרונה. זה לא מובן מאליו. לא לנו, ולא בכלל.
אז תודה על התמיכה והאהדה והסבלנות, כי הנה השירים יוצאים. זה אכן קורה והנה ההופעות מתחילות.
אתמול בקרסון הייתה ההופעה הראשונה מזה תקופה ארוכה, זאת רק ההתחלה של הבורדל
אחרי שנסיר את החלודה קצת ניתן כמה הופעות בלתי נשכחות
וזאת הבטחה

אני נהנתי על אף שנאלצתי לנסות לתופף יחסית בשקט (?!) עקב האקוסטיקה במקום, בכל זאת אנשים רוצים לשמוע גם את המילים של השירים
:\
ושמחתי לשמוע מאנשים שהגיעו אלי אח'כ על שירים שחסרו להם בהופעה, ותהיו בטוחים שלקחנו לתשומת ליבנו

יאללה בכיף
ונתראה בקרוב
סוף סוף על הבמה
ולא בתוכניות בידור מסוג כזה או אחר
נשיקות
הוד

אתמול בלילה חזרתי מהופעה, בעודי הולכת ברחוב, אני קולטת בחור ובחורה הולכים לצידי כשהבחור נועץ בי מבטים.
אין זה מקרה נדיר (גם לפני שחיי השתנו מן הקצה אל הקצה דאגתי להסתובב בטייץ מוזהבים ושאר ירקות בכדי למשוך את תשומת ליבו של ההמון).
כשאני חולפת על פני הזוג אני שומעת את הבחור מלמל לחברתו :
"זאת לא ההיא מפרויקט מסלול ?"
עוד לא גיבשתי דיעה מוצקה על המקרה. אבל אני עובדת על זה.

אולי ריחמתי קצת על האזרח הפשוט שמפוטם בכמויות מידע בלתי נדלות, שכולן תחת הכותרת "ריאלטי". אין לו אלא להיקלע לדיסאוריאנטציה קיומית.
ולחשוב שיש אנשים שמטרידה אותם פצצת האטום. פחח.

לא כייף להפסיד. גם לא במשחק דוקים.
ולהפסיד במשחק דוקים מול כל המדינה. אוי! זה כל כך משפיל.

זה היה רגע עם האגו של איה.

יצאתי להרפתקאה. גם טדי הפקות יצאו להרפתקאה. לונה פארק. יש יגידו שלקחו אותי על תקן בשר תותחים, גימיקי בלבד. שיגידו.
היה לכולנו ברור שמתמודדת קונבנציונאלית לתוכנית, אני לא. רחוק מזה. השאלה ששאלנו את עצמינו היא לא כמה זמן אני אשרוד בתוכנית אלא כמה מהר יעיפו אותי ממנה.
והשאלה היותר חשובה ששאלנו את עצמינו היא כמה אני אצליח "לשמור" על עצמי.
הייתי איה לכל אורך הדרך. לא סתם איה, הבאתי את עצמי באקסטרים. זה לא היה קל. זה לא מובן מאליו. אם רק היו לי המילים להסביר, כמה זה קשה מפחיד ומסובך. אבל זה אפשרי. עובדה שזה קרה. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות.
עפתי משם בטיל.
זה היה צפוי. זה לא היה מפתיע. זה היה משפיל. אבל זה גם סוג של כבוד.
כי הקול שלי נשמע. טהור ונקי. הבאתי את השירים שלי, את המוזיקה שלנו. באתי מכוונת מטרה והכל הלך כמתוכנן.
אם הייתי מרגישה שלא הצלחתי להביא את עצמי עד הסוף, שלא הייתי מספיק טובה, שיכולתי לתת יותר, שהתפשרתי, ששייפתי פינות.. אבוי לי. הייתי קבורה היום מתחת לשמיכה.
בשידור החי ביום ראשון, הרגשתי שאני מופיעה בפאב מול 40 איש עם החתיכים שלי ושכרגיל, הכל לגיטימי. אחד הנגנים שם (הם נדירים ומדהימים אחד אחד. נימי פודי גילי לא לקנא) אמר לי זמן מה לפני עליית השידור – פשוט תשימי זין.
פשוט שמתי זין. זין על זה שכל המדינה מסתכלת, ופריים טיים, וטלויזיה ומה עובר טוב ומה לא. הייתי איה ב-120 אחוז, נתתי את הכי טוב שלי, הייתי משוחררת, היה לי כייף. ומי שזה לא יפה בעיניו, זה לא יפה בעיניו – לא בשליטתי. לא רוצה שיהיה בשליטתי.
עפתי.
אבל היה יכול להיות יותר עצוב, אם הייתי שרה שיר יפה ונעים , מעפעפת למצלמה בניסיון נואש להתחבב על הקהל, ועוד עוברת שלב… איזו בושה.
עפתי משם בחזה מתוח וראש מורם. פעם ראשונה הרגשתי שלמות אמיתית מהי. הרגשתי אמיצה. הרגשתי שלכמה וכמה אנשים שעומדים מאחורי התוכנית, יש אומץ. הרגשתי שניצחתי. קצת. את המערכת.
טוב. רציתי לשבור גיטרה בגמר באילת. היו פנטזיות כאלה. מודה ומתוודה.
אבל פסדר.. פנטזיות. שאני לא אספר לכם על מה אני חושבת כשאני….

טוב… אז מה המצב? מה קורה? (מבוכה כזאת של מישהו שלא כתב אף פעם..)

בזמן האחרון, מן הסתם נוצר הרבה דיבור על ההשתתפות של איה ושלנו בכוכב נולד
האמת… זה לא מעניין אותי כל כך..
צריך לזכור שכוכב נולד היא רק מסגרת ולא העניין עצמו.

אני יכול להבין אנשים שמתנגדים להשתתפות שלנו, וכותבים לנו ביקורות, הרי גם אני הייתי פעם בצד הזה, אבל חאלס תשחררו, תרדו קצת לעם, הכול פחדנות וקנאה, התגובות האלה על "מסחרה" "תרבות הרייטינג" וכו.. יאאאאאאאאלה מה זה הבולשיט הזה אם איכות באמת הייתה מעניינת אתכם הייתם מתייחסים ומגיבים לחומר שלנו ולא לכל העניין סביב כוכב נולד.

כנגד כל הסיכויים גילינו שכוכב נולד היא פלטפורמה מדהימה בשבילנו. לא היה קל להחליט להשתתף אבל החלטנו והולכים על זה בגדול.
כולנו הינו לחוצים לפני שידור האודישן הראשון, איך יוציאו את איה? את הלהקה?
אבל ואללה הוציאו אותה גדולה, כמו שהיא, וככה גם תקבלו אותה על הבמה, רק קצת יותר..
אני לא יודע אם כבר קרה דבר כזה בתוכנית, אבל איה בנבחרת, ואם שמתם לב פעמיים בזמן פריים טיים (מתוך פעמיים), רואים אותה עושה שיר מקורי שלנו, ואחד עוד איתנו. מדהיםם!!!
בדיוק מה שרצינו..

אהבתם או לא? זה כבר עניין של טעם ועם זה אני לא מתווכח, אבל לצאת גדולים יצאנו.
אם איה תעוף מהר, עשינו את שלנו ואל תדאגו אנחנו עדיין כאן ועוד תשמעו עלינו.

אני לא מאמין שחלמתי חלום על ספלשים ואיך אני מסדר אותם (ספלשים זה מצילות קטנות כאלה, אם אתה מתופף אתה יודע מה זה). הם היו כל כך יפים, ואפשר היה לסדר אותן בקלות הם פשוט הסתדרו שם יפה על הסטנד,אחד קטן ואחד גדול והיה מקום לכולם

הדבר העצוב הוא שאין שום משמעות עמוקה לחלום הזה, רק תאווה עמוקה ובלתי נשלטת לציוד. שריטה כזאת שמשתלטת לך על הנשמה ואפילו על הרגשות. רגשות שכמהים לפגוש מצילות חדשות

מישהו מכיר פסיכולוג?

כן. הלכתי לאודישן של כוכב נולד.

מה זה אומר עליי?

מה זה אומר על כוכב נולד ?

לא אשחק אותה קשה להשגה, ואפתח בזה שאחרי ששודר האודישן הראשון שלי, לא זזתי מהמחשב יומיים, כדי לראות מה כותבים. פחדתי. כי הלבטים אמיתיים. כי כל מה שכתבו לטובה ולרעה, קורה גם אצלי בפנים.

עברתי את האודישן.

וכמו שאמרתי לבנים, כך באמת היה, כי הבעיות הולכות ונהיות גדולות. צריכים להחליט. שברנו את הראש. מה זה יעשה ללהקה? באיזה אור זה יוציא אותנו? הרי התוכנית היא אנטיתזה לכל האני המאמין שלנו . אנחנו להקת רוק , אלטרנטיבית, עצמאית, לא מתפשרת, לא מה שהולך היום במיינסטרים, חלק מהטקסטים שלי זה לא בדיוק מה שאפשר לשדר בשעה שמונה וחצי בערב בערוץ 2, הקהל שלנו זה לא הקהל של הראל מויאל, ואולי הוא אפילו קצת סולד ובז לתוכנית שהיא סמל המסחרה, הרייטינג, הפלסטיק, האינסטנט. בקיצור, כל הסיסמאות (הנכונות מאוד). ואני? אני בכלל לא מעניין אותי לשיר שירים שלא אני כתבתי.

אמרו לנו "אתם רוקנרול! זה לא מתאים לכם!". אותי לימדו שרוקנרול זה חופש לעשות מה שבזין שלך, זה ללכת בדרך הכי פחות צפויה, הכי לא קלאסית. חשבתי לעצמי, רגע.. אם זה ככה, ללכת לכוכב נולד זה סוג של רוקנרול. ?!

אפשר להיות מאלה שיורקים על התוכנית מהספה. (כי הרי זה מה שאנחנו אוהבים, לראות משהו , או להיות חלק ממשהו באופן פאסיבי, ולהתלונן שזה חרא), ואפשר לקום מהספה, ולעשות שינוי. ושינוי אפשר לעשות רק מבפנים. התוכנית היא קוי מתאר, היא מסגרת .נכון , מסגרת זה חרא. מסגרת זה גבולות. אבל גם גבולות נועדו בכדי שימתחו אותם. ואולי דווקא כשאתה נמצא במסגרת , פתאום יש קונטרה לייחוד שלך, לצבע שלך. פתאום יש למה להשוות, יש משהו שנותן פרופורציה. פתאום אתה לא סתם ייצור תועה בחלל כלשהו. הבפנים של התוכנית, התוכן שלה, הוא מי שמגיע לאודישנים. הוא אנחנו. אולי אם היו מגיעים אנשים מקשת יותר רחבה של סגנונות מוזיקליים , התוכנית הייתה יותר מעניינת ? יותר איכותית? יותר צבעונית?

קומו מהספה ולכו תעשו משהו מועיל. כי אנחנו אוהבים להגיד שמיינסטרים זה מגעיל, אבל אם המיינסטרים היה המוזיקה שאתם אוהבים לשמוע? זה הרי עניין של טעם, אבל יש מן אמונה מרחפת כזאת , ואני מאמינה שזה בכל תחום באמנות, שאיכותי ומסחרי לא הולך ביחד. ומכאן, שאיכותי ומצליח לא הולך ביחד.

אנחנו "כל החתיכים אצלי" , לא מתביישים להגיד – אנחנו איכותיים. אנחנו גם לא מתביישים להגיד- אנחנו רוצים להצליח. להצלחה יש מחיר. כמו כל דבר טוב בחיים, לרוב לא תקבל אותו בחינם. יש מחירים שאתה מוכן לשלם, ויש מחירים שלא. נורא מגניב להיות להקת אינדי שארבעים תל אביבים מאוד מגניבים יגידו שהיא להקה מאוד מגניבה. אבל לא בא לנו להופיע לעד מול ארבעים איש. אולי זה אומר משהו על המוזיקה שלנו ואנחנו צריכים להבין את הלקח מהר? אולי. אני מעדיפה להאמין שזה עניין של חשיפה. כיום, החשיפה שכוכב נולד נותנת למי שמשתתף בה היא חשיפה שאי אפשר לקנות בכסף. יש לה מחיר אחר (לא, לא הרגשתי גאווה גדולה לשיר את שיר האודישנים).

אבל בדרך מעוותת כלשהי, המחיר וההקרבה פחות נוראיים מכל הצעה מסחרית אחרת שקיבלנו עד היום. יש דבר שלא מתפשרים עליו- חופש אמנותי. אמן שנותן למישהו "זר" להיכנס לתוך התחתונים של היצירה שלו יכול לכתוב עליה רקוויאם, כי היא בדרך לקבר. אתם יכולים לאהוב או לא- אבל אל תגעו, ואל תשייפו. היצירה, הלהקה, זה קדוש. ודווקא שם, בתוכנית ההיא, הם רק רוצים שאבוא הכי "איה" בפול פאוור. הכי סולנית של החתיכים. זאת אני, זאת הלהקה , וזה מה שהם רוצים.

יש פה משחק, ויש אינטרסים מאוד ברורים לשני הצדדים. ובנתיים הם הולכים לא רע יד ביד. אני באה עם אג'נדה ופאסון מאוד ברורים- סולנית של להקה שאני רוצה לקדם. והם ? הם מחפשים את הטראבל מייקרית התורנית ? את היוצרת? את הסולנית של להקת שוליים – הנה באים גם מהשוליים הצינים של תל אביב לתוכנית ? לא יודעת וזה לא מעניין אותי, כי כל הנ"ל נכון (:

אז באסה , יש מחיר והקרבה. אני אצטרך לשיר שירים ישראליים שאני אוהבת.

רגע.

יש מצב שזה יכול להיות אפילו נחמד ?

.

מישהו פעם אמר לי "זה לא רק מה שאת שרה, זה גם על איזו במה את שרה את זה". חשבתי שזה משפט מתנשא. מי אני שאחליט שהבמה הזאת טובה לי והבמה הזאת לא טובה לי ועל הבמה הזאת אני צריכה לישון ואחזיר תשובה מחר. מי ?! תביאו לי במה להופיע עליה – עכשיו ! אתמול בפריים טיים בערוץ 2, מחר במייקס פלייס בתל אביב, בחינם, על הרצפה. כל עוד אנחנו עושים את המוזיקה שאנחנו אוהבים ומאמינים בה, כל עוד זה כייף, כל עוד יש מה להגיד, רק תביאו במה.
שנתיים בתל אביב ולפעמים אני מסתכלת במראה ושואלת , אני אוהבת את הבחורה הצינית שנהייתי? או , אני באמת צריכה להמשיך ולקחת את עצמי כ"כ ברצינות? כי לפעמים זה פשוט קצת מעייף.

אתם יודעים מה? איזה בולשיט. הלכתי לכוכב נולד כי אני נמשכת למצלמות ולאור הזרקורים. יש לכם בעיה? קחו מספר ותחכו בתור. ערב טוב ניצנים.
איה זהבי פייגלין.

גם אני כמו כל אדם שפוי הייתי נגד כוכב נולד ואני זוכר את זה עוד מהעונה הראשונה. לא הבנתי למה צריך את זה. כאילו אם יש אנשים שכותבים ויוצרים שירים ומוזיקה, למה צריך אנשים אחרים, מפורסמים, שישירו במקומם את השירים שלהם, ועוד ויעשו את זה פחות טוב, ופחות מרגש.

אז כמובן שנכנס פה הקטע הצהוב הרכילותי, וסיפורי הסינדרלה למיניהם, ומסתבר שזה מוכר, ומעניין את המוני האנשים בכל העולם, אולי אפילו יותר מהשירים, וממי שיצר אותם בזיעת אפם. אבל בסופו של דבר, אני בטוח, וגם ההיסטוריה מוכיחה שמשהו איכותי, ישאר לזמן ארוך יותר, יותר מכל אינסטנט. כי בזמן שנולדים 20 כוכבי אינסטנט, שמוערצים בצורה קיצונית, ועושים מלא כסף ותהילה, על אף שהם לא יצרו שום דבר חדש, בזמן הזה פועלים יוצרים אמיתיים שכותבים שירים, מלטשים סגנונות , שאם נרצה או לא נרצה, ישפיעו על המיין סטרים, ויהפכו בסופו של דבר להיות מוכרים בזכות עצמם, בזכות מה שהם.

לא אנשי האיסטנט קובעים את סדר היום הסגנוני תרבותי, אלא היוצרים האמיתיים, וכך זה תמיד יהיה. אם נבחר להאמין בכך או לא. סתם לדוגמא שימו לב למגפת ההיפ-הופ לילדים שפקדה את ישראל לפני כמה שנים וכמו שבאה היא הלכה והמיין סטרים חזר לעסוק בסופט רוק גלגלצי או רוק ניו אייג' שכזה סטייל קולדפליי שמושל ברדיו. מצד אחד אפשר לומר שגלגל"צ הכתיבה את הכיוון, ואילצה את כולם לנגן אותו דבר, ומי שלא כמונו לא נכנס לפלייליסט המפורסם.

מצד שני, אני יכול לומר, בתור מישהו שנמצא בשטח ושומע את הלהקות, שיש המון להקות שמנגנות בסגנון רוק כזה עכשיו ובסופו של דבר מישהו מהם יצליח בארץ. לא גלגלצ אמרה להם לנגן ככה. ככה הם רוצים לנגן. לכל היותר אלה האמנים שמיישרים קו עם גלגלץ. ומה שבטוח – לא כוכבי הריאלטי המגוחכים, כל אחד בדרכו, יחליטו מה יהיה פופולארי בארץ- הם לא יוצרים שום דבר חדש. בתוכניות האלה העם בוחר במי שהוא מרגיש שמייצג אותו, וזה תמיד יהיה, או בחורה אשכנזית "אינטלקטואלית", או בחורבחורה מזרחיים לייט עם חיוך שיניים מושלמות של דודה שלא מאיימת על אף אחד.

כשצד אחד מן השניים מקבל יותר מדי חשיפה מגיע האיזון והצד השני משתלט וכך לנצח הגלגל סובב, כמו בערוץ 24 שהפך להיות ערוץ שקוף, ללא תוכן. ערוץ "בטברנה", חפלה בנמל, וגם זה יחלוף מתי שכבר לכולם ימאס, והרייטינג יצנח.
..
זאת מדינת ישראל – ההמונים ברובם אוהבים או סופט רוק עממי לא נושך מדי, עם קצת פוליטיקה בלתי מובנת, או מזרחי לייט ושירי חפלה בשביל המשפחה והשכנים. כך היה וכך יהיה עוד הרבה שנים. ואנחנו – האמנים הקטנים, מלאי הרעיונות, לנו נשאר להמשיך לעשות את מה שאנחנו כבר עושים ומשקיעים את בו את חיינו, לנסות לתת חשיפה ליצירתנו, ולקוות שיהיה זה הרגע הנכון בו יהיה מקום לאמת שלנו ונוכל להשפיע על המיין סטרים ולעשות שינוי.

אני מאמין ש"כל החתיכים אצלי" היא להקה חזקה עם יצירה אמיתית ואיכותית. אני מקווה שנשרוד את שיני הזמן, את תוכניות האינסטנט וחבלי החשיפה, ונוכיח שיש מקום לאמת שלנו.