לא כייף להפסיד. גם לא במשחק דוקים.
ולהפסיד במשחק דוקים מול כל המדינה. אוי! זה כל כך משפיל.
זה היה רגע עם האגו של איה.
יצאתי להרפתקאה. גם טדי הפקות יצאו להרפתקאה. לונה פארק. יש יגידו שלקחו אותי על תקן בשר תותחים, גימיקי בלבד. שיגידו.
היה לכולנו ברור שמתמודדת קונבנציונאלית לתוכנית, אני לא. רחוק מזה. השאלה ששאלנו את עצמינו היא לא כמה זמן אני אשרוד בתוכנית אלא כמה מהר יעיפו אותי ממנה.
והשאלה היותר חשובה ששאלנו את עצמינו היא כמה אני אצליח "לשמור" על עצמי.
הייתי איה לכל אורך הדרך. לא סתם איה, הבאתי את עצמי באקסטרים. זה לא היה קל. זה לא מובן מאליו. אם רק היו לי המילים להסביר, כמה זה קשה מפחיד ומסובך. אבל זה אפשרי. עובדה שזה קרה. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות.
עפתי משם בטיל.
זה היה צפוי. זה לא היה מפתיע. זה היה משפיל. אבל זה גם סוג של כבוד.
כי הקול שלי נשמע. טהור ונקי. הבאתי את השירים שלי, את המוזיקה שלנו. באתי מכוונת מטרה והכל הלך כמתוכנן.
אם הייתי מרגישה שלא הצלחתי להביא את עצמי עד הסוף, שלא הייתי מספיק טובה, שיכולתי לתת יותר, שהתפשרתי, ששייפתי פינות.. אבוי לי. הייתי קבורה היום מתחת לשמיכה.
בשידור החי ביום ראשון, הרגשתי שאני מופיעה בפאב מול 40 איש עם החתיכים שלי ושכרגיל, הכל לגיטימי. אחד הנגנים שם (הם נדירים ומדהימים אחד אחד. נימי פודי גילי לא לקנא) אמר לי זמן מה לפני עליית השידור – פשוט תשימי זין.
פשוט שמתי זין. זין על זה שכל המדינה מסתכלת, ופריים טיים, וטלויזיה ומה עובר טוב ומה לא. הייתי איה ב-120 אחוז, נתתי את הכי טוב שלי, הייתי משוחררת, היה לי כייף. ומי שזה לא יפה בעיניו, זה לא יפה בעיניו – לא בשליטתי. לא רוצה שיהיה בשליטתי.
עפתי.
אבל היה יכול להיות יותר עצוב, אם הייתי שרה שיר יפה ונעים , מעפעפת למצלמה בניסיון נואש להתחבב על הקהל, ועוד עוברת שלב… איזו בושה.
עפתי משם בחזה מתוח וראש מורם. פעם ראשונה הרגשתי שלמות אמיתית מהי. הרגשתי אמיצה. הרגשתי שלכמה וכמה אנשים שעומדים מאחורי התוכנית, יש אומץ. הרגשתי שניצחתי. קצת. את המערכת.
טוב. רציתי לשבור גיטרה בגמר באילת. היו פנטזיות כאלה. מודה ומתוודה.
אבל פסדר.. פנטזיות. שאני לא אספר לכם על מה אני חושבת כשאני….
טוויטר
יוטיוב
מייספייס
פייסבוק
